קצה זקנו של הרצל
[לזכרו של יהודה גיאת שהיה לי אב מאמץ]
מאת: עודד פלד
עין כרם, הלא היא בית הכרם המקראית, כפר מלבלב שנחל שורק החל את דרכו בו בימים עברו.
קיץ 1983. חום כבד מתפשט כבר עם שחר, ודומה שהאדמה פולטת הבל פיה בעננות קטנות, סמויות מן העין. פעמוני המנזר הפרנציסקאני על שם יוחנן , הניצב במרכז הכפר , מדנדנים בחלוף כל שעה.
כאן, בתחתית המדרון הדרומי של הר הרצל, בקצה זקנו של בנימין-זאב, באזור הנקרא ואדי התימנים, יושב ומנרגל. שמש חיוורת מפציעה ויער בהישג יד. יהודה גיאת יושב בחצר עם נאדרה אשתו, אחרי תפילת שחרית. ידו האחת אוחזת עכשיו בפיית הנרגילה והשנייה מגרשת זבובים. יהודה ז”ל ונאדרה , תיבדל לחיים ארוכים, היו לי למשפחה מאמצת – הם , בניהם, בנותיהם, גיסים וגיסות , נכדים ונכדות, מאז דרכו רגלי לראשונה בכפר, ב – 1978.
לא מדבר כמעט, יהודה. קברו תינוק בחול, הוא ונאדרה, בדרך מתימן. וכשהגיעו לכאן, אחת הילדות שחלתה היתה מכוסה בסדין שחור. לא תכריך קבורה. בתימן נהגו לעטוף את המתים בסדין לבן.
בשדה התעופה, לאחר נחיתת מרבד הקסמים, פירשו לא נכון או נהגו בזדון, במכוון. אולי נחטפה הילדה ונמסרה לאימוץ. לך תדע. לאלוהים פתרונים. האם זה היה סוד שתיקתו? לא יודע. אולי אלה לקחי הזמן הנגרר, חוכמת חיים מצטברת של שנים על גבי שנים ארוכות שהפכה אותו לקוהלת שתקן. כך או כך , זמן רב עבר עד שלמדתי, בהדרגה, לקרוא את שפת גופו, מחוות ורמזים. וכשדיבר סוף-סוף , המשפטים הספורים שפיו ירה היו קצובים, חתוכים, מפולפלים כמו חוואיג’ בקפה מהביל.
פעם אחת שאלתי אותו מה הוא חושב על הדברים הנאמרים בטלוויזיה. הוא הרי יושב ושותק ובוהה במסך כמו אין שום הבדל בין כל הדברנים. אותו ערב הושיט לי פתאום, בפעם הראשונה, את פיית הנרגילה, מחווה של קירבה, ומרוב תדהמה נחנקתי כמעט. סוללה של פוליטיקאים הופיעה על המסך שלפנינו
0תשדירי בחירות, אם אינני טועה) , וכולם מדברים גבוהה- גבוהה , דברי מליצה ורהב, איש – איש ממרום מושבו , מזווית הראיה הנשקפת ממנה. וכולם, בזה אחר זה, כמו להכעיס, עושים שימוש חוזר ונשנה בגוף ראשון רבים. “כולם אותו הדבר”, ענה. “מי שאומר כל הזמן ‘אנחנו’ במקום ‘אני’ זה רק בנאדם שיש לו תולעים”. כך חד וחלק , הכניס את כולם לשק אחד והשליך לכל הרוחות.
ולפעמים סיפר קצת. סיפורים מתימן הרחוקה. שם היה רוקם ואפילו העסיק אצלו כמה נשים. אצלנו בתימן היה צדק, אמר פעם. מעולם לא התלונן על קיפוח עדתי או משאלת-לב שלא קרמה עור וגידיים וגוף שמח שרוח אלוה מפעמת בו. אבל משלים היו באמתחתו, לקוחים מן העבר, מתימן. פעם סיפר על יהודי עני שהגיע לפת לחם ולווה סכום כסף ממוסלמי עשיר.כשהגיע מועד פדיון החוב, לא היה ליהודי העני כסף להחזיר. בא אצלו המוסלמי העשיר וראה אותו חולב את העז היחידה שנותרה לו ליד פתח הבקתה הדלה. תפס העשיר את העז ושחט אותה לנגד עיניו. השמועה עשתה לה כנפיים וכשהגיעה לאוזניו של מוכתר הכפר, רתח הוא מזעם. ציווה להביא לפניו את היהודי והמוסלמי והורה להם להתחלף בבתים. כך זכה העני ברכושו של העשיר, וזה ירד למדרגת אביון. ללמדך שלא שוחטים לבנאדם את העז האחרונה שלו. צדק. אבל עכשיו השמש מתרוממת אט-אט וזורחת לה פה. עולה ובאה ממזרח, מירושלים העיר.נאדרה מקוששת עצים ומדליקה מדורה קטנה. חולבת את העיזים. מאכילה את התרנגולות. מכינה את הנרגילות ליום חדש. יהודה קורא בספר הספרים. עולה בשבתות לבית הכנסת התימני הקטן שבמרכז הכפר, “משכן יעקב” . לפעמים נלוויתי אליו ותמיד- תמיד נתקל ראשי במשקוף הנמוך. כשחזר מבית הכנסת, היה ממשיך אל היער. פעם ארבתי לו בסיבוב, ואותת לי להתלוות אליו. נכנסנו ליער, שם התיישבנו בין העצים , לא לפני שבנה סביבנו מעגל של אבנים קטנות. היתה רוח קרירה ויהודה שתק. שעתיים תמימות שתק. ותלה מבטו ברכס ההר שממול.אינני יודע אם היתה זו הארץ המובטחת עליה חלם, אם עיניו נכספו עדיין לרגלי המבשר, אם כרה אוזן למרכבת אש דוהרת , אם תרו עיניו קשת בענן.
חזרתי לכאן כעבור חמש שנות היעדרות ומצאתי אותו שוב, יושב ומנרגל בתחתית המדרון הדרומי של הר הקרוי על שמו של חוזה המדינה. לרגלי בנימין – זאב , בקצה זקנו ממש.
AUTHOR
COMMENTS