קצה זקנו של הרצל [לזכרו של יהודה גיאת שהיה לי אב מאמץ] מאת: עודד פלד עין כרם, הלא היא בית הכרם המקראית, כפר מלבלב שנחל שורק החל את דרכו בו בימים עברו. קיץ 1983. חום כבד מתפשט כבר עם שחר, ודומה שהאדמה פולטת הבל פיה בעננות קטנות, סמויות מן העין. פעמוני המנזר הפרנציסקאני על שם יוחנן , הניצב במרכז הכפר , מדנדנים בחלוף כל שעה. כאן, בתחתית המדרון הדרומי של הר הרצל, בקצה זקנו של בנימין-זאב, באזור הנקרא ואדי התימנים, יושב ומנרגל. שמש חיוורת מפציעה ויער בהישג יד. יהודה גיאת יושב בחצר עם נאדרה אשתו, אחרי תפילת שחרית. ידו האחת אוחזת עכשיו בפיית הנרגילה והשנייה מגרשת זבובים. יהודה ז”ל ונאדרה , תיבדל לחיים ארוכים, היו לי למשפחה מאמצת – הם , בניהם, בנותיהם, גיסים וגיסות , נכדים ונכדות, מאז דרכו רגלי לראשונה בכפר, ב – 1978. לא מדבר כמעט, יהודה. קברו תינוק בחול, הוא ונאדרה, בדרך מתימן. וכשהגיעו לכאן, אחת הילדות שחלתה היתה מכוסה בסדין שחור. לא תכריך קבורה. בתימן נהגו לעטוף את המתים בסדין לבן. בשדה התעופה, לאחר נחיתת מרבד הקסמים, פירשו לא נכון או נהגו בזדון, במכוון. אולי נחטפה הילדה ונמסרה לאימוץ. לך תדע. לאלוהים פתרונים. האם זה היה סוד שתיקתו? לא יודע. אולי אלה לקחי הזמן הנגרר, חוכמת חיים מצטברת של שנים על גבי שנים ארוכות שהפכה […]
readmore
